להיות היא.

הייתה לו שריטה, עם בחורה ישָנה.
אחת מפעם, מהדירה הקודמת בה היה גר.
ולא משנה מה עשיתי, מה לבשתי ואיך התנהגתי, כמה התייחסתי או התעלמתי,
זה הרגיש כאילו יש בנינו קיר.
קיר גבוה. בעצם ממוצע, קצת יותר גבוה ממני, בגובה שלה.
ועליו, על הקיר, היה תלוי פוסטר שלה. וגם כשהוא הסתכל לכיוון שלי, הוא ראה אותה מולו.
בגלל הקיר.
וכשחייך אליי סופסוף, זה היה בגלל שראה דמותה מול עיניו.

ותמיד קינאתי בה, באותה אחת, שהיה מזכיר אותה מפעם לפעם, וכבר ידעתי לזהות את הניצוץ בעיניו כשהיה מדבר עליה. זיהיתי את הניצוץ גם כשרק חשב עליה, וגם כשחלפה בראשו מבלי שהשגיח בה.

ורציתי בו.

וקינאתי בה.

מעולם לא ראיתי אותה, אך יכולתי לדעת בדיוק מי היא ואיך היא מתלבשת, איך השיער שלה גולש על הכתפיים ובאיזה בושם היא משתמשת.
התקנאתי בה על שהוא כל כך רוצה אותה. חשבתי לעצמי שהיא בטח שמחה ומוחנפת מכל העניין, למרות שהוא כבר עבר דירה ויותר לא רואה אותה, הוא עדיין שלה.


ויום אחד, הגיע אליי זר, ששמע עליי. וטען שחייב לראותי.
כשתהיתי מיהו ומניין הוא מכיר אותי, ומדוע הוא צריך לראותי, הוא אמר שאני מהלכת כאגדה בקרבם משום שחברו מאוהב בי כבר שנים. ושמר לי אמונים.
ופתאום הכתה בי ההכרה. שזה לא משמח ולא ממלא חנופה.
ויותר לא התקנאתי בשום בחורה ישנה.

פעם

הוא היה בפסגה, עבד כמו משוגע ונהנה מהתהילה, אך תמיד זכר שזה בזכותה.
גבר שאפתן, לא פחדן, כריזמה שמו.
גבר עם ביצים. גבר בקליפה, דקה כזו, שאוגרת בה את האישיות הנזילה שלו.

ויום אחד קרה מה שהכי פחד ממנו. הקליפה נסדקה,ואחר כך התרסקה לחתיכות קטנות, דוקרות, בלתי נראות. הותירה אותו אמורפי לחלוטין.

יושב שעות מול המחשב וכותב עליה למי שרק רוצה לשמוע.

פעם הוא היה עמוס עד הצוואר בטרדות של החיים.
ועכשיו החיים הם הטרדה העיקרית שלו.
אין לו פנאי לכלום, ויש לו פנאי לכל.

פעם.

פעם כשהיה אומר פעם, התכוון לפעם.

היום פעם זה לפני חודש חודשיים.

היא עזבה אותו ואת כולנו,
נשארה חיה בליבנו, והוא- גוויה נושמת.
עשוי מרסיסים, שהסיכוי להשלים אותם חזרה הוא אפסי. שבר כלי.
ועוד איזה כלי. כוכב בשמיים שהתרסק שאולה.

פעם אחר פעם, הוא ייזכר בעובדה שאין עוד פעם.

תחנה מרכזית בחיים

"השתנו התוכניות".

היא משעינה ראש על חלון האוטובוס. הזגוגית מלאה טיפות והוא קר, מקרר את הלחי האדומה שלה. נושפת ענן אדים שמטשטש עוד יותר את העיר הגשומה, ומציירת קווים בקצות אצבעה. ושוב, נושפת ומוחקת. האוטובוס מקרטע כמו הצטנן מרוב קור ואולי מעומס. אנשים עטופים מעילים, מכווצי מטריות וחוטם, מתקבצים במעבר, נדחקים, אבל אף אחד לא מתקדם מעבר לאקורדיון ומתפשר על כיסא נגד כיוון הנסיעה. דווקא נחמד, חושבת לעצמה, אפשר ליישר את הרגליים ולהתרווח

"השתנו התוכניות".

צמד המילים עדיין מהדהד בראשה,למרות שמעולם לא שמעה אותן יוצאות מפיו. רק קראה. אולי הוא התחרט? אולי שמע עליה משהו ממכרים והוא לא מעוניין? אולי לא הייתה צריכה להיענות להצעה בכלל, כי אם נודה על האמת, זה הגיע משומקום ולשם זה גם בטח ילך.

אופנוע חותך נתיב ונראה שכל יושבי האוטובוס נמלכו בדעתם לקוד יחד.
לימונים שהתפזרו מתוך שקית, ועגלה מקופלת אחת הידרדרו במעבר, ונעצרו בדוחק האנשים. האוויר מהביל, והמחשבה שכבר היה בריאות של אחרים ומוחזר על ידה גורמת לה לבחילה וכאב ראש.

הנהג צועק בעייפות חורפית להיכנס עד הסוף, והם נדחסים. ונעצרים. מטפטפים ובוהים, משווים את הנזק שגרם הגשם לזה של שכנם לנסיעה.

"השתנו התוכניות".

למה בכלל הסכמתי? הרי מעולם לא ראיתי אותו אפילו. ואולי הוא מגודל ומסריח. אפילו לא בררתי מה הגובה שלו. הלחי שלה נדבקת לחלון והיא משחררת אותה. האיש שלידה נרדם. היא מקנאה, להירדם באוטובוס זו פריבילגיה שלא זכתה בה. מביטה החוצה וצופה בסתורת שיער הנאבקת במטריה סוררת, היא חושקת שפתיה ברחמים ופונה לבחון את האנשים באוטובוס.
ילדות מצחקקות, אדם מבוגר במעיל משובץ ועיתון רטוב. אתיופית יפיפייה מקלפת בננה למי שנראה כמו בנה הקטן. העיניים שלהם נפגשות. מחייכות.

עוד חריקה, קללה חלושה הסתננה מאי שם. נוסעים עולים ויורדים והאוטובוס מתרוקן מנוסעים עומדים ומאויר דחוס.

אדם בעל חזות מזרחית עולה עם שקית ניילון שחורה ומעיל דובון וזוכה לליווי צמוד ממבטיהם של כולם.הוא יורד אחרי מספר תחנות ונוסעי האוטובוס חוזרים לנשום לרווחה את האוויר המזוהם. משעינה ראשה על החלון שוב, ומשקיפה על העולים החדשים לאוטובוס, במבט מתפז"ם של עולי תחנה ראשונה שכבר זכו לראות כמה דורות על הקו הזה הבוקר.

"השתנו התוכניות".

יודע מה. לא צריך, אני בכלל לא רוצה, וגם לי יש תוכניות אחרות להיום. ולמחר. ולבכלל. ואם היית שואל, הייתי אומרת לך שהתוכניות שלי הן לא לסמוך לעולם על הצעה לפגוש בחור שמעולם לא ראיתי. כי לך תדע אם הוא ידע איך מתייחסים לבחורה.
המחשבות שרצות בראש, נתקלות פתאום בבחור נאה וגבוה במעיל אירופאי שיער קצר ועיניים מבריקות, חוצה את האקורדיון, ומתקדם תוך נגיעות קלות ומייצבות בעמודים כמו קוף המדלג מעץ לעץ. הוא מתקרב. היא מקפלת את רגליה שהספיקו להתמתח ולהתרווח והוא מקבל את המחווה ומתיישב מולה בחיוך קל, מסגיר גומה. היא מפנה מבטה אל החלון ובוהה בבבואתו המשתקפת. הוא מאזין למוזיקה. מוציא לרגע אוזניה אחת ושואל אותה אם יש לה מושג איפה התחנה של בניין כלל. מסבירה לו שזה שתי תחנות אחרי שהיא יורדת. הוא מודה לה.

עוד בלימה חדה והיא מקשיחה שריר כדי לא לאבד שיווי משקל.
תוהה לעצמה האם להעז ולהמשיך את השיחה או שלא כדאי.ההתלבטות נקטעת כשהיא קולטת שעליה לקום לקראת ירידה.
העמוד חלק ורטוב רמז למתחולל בחוץ והיא נאחזת בו בעל כורחה, ממשיכה להסתכל על הבחור ואז מתעשתת ונזכרת שלא ענתה בנימוס להודעה ששלח לה משנה התוכניות.
כועסת על עצמה קצת, בכל זאת, לא מתאים לה להיכנס לריב שכזה,
ועוד עם אדם שהיא לא מכירה. כותבת לו חזרה וממשיכה לבהות בבחור,

שהוציא לפתע את הפלאפון מכיסו למשמע הצפצוף.

צלצול פעמון אוטובוס.

היא יורדת.

מופתעת.

מחייכת.

ביפים

‫כשהייתי קטנה, קנו לי שעון, כזה עם מחוגים, שלמדתי לקרוא, או לספור.
אח"כ קצת גדלתי ועברתי לדיגיטלי. היו בו גם יומן, סטופר, תזכורות ותאריכי ימי הולדת.
הוא היה כל כך נחשב ואופנתי, שסבלתי והתרגלתי בשקט לגודל והגסות שלו על ידי הקטנה.

עם הזמן, נקרעו לו הרצועות, והתגלתה הזדמנות להיפטר מהפריט האופנתי-לשעבר, ולשחרר את יד ימין מהתפקיד המועיל היחידי שיש לה אצלי.

כרות הזרועות הסתובב בחדרי המבולגן, ניחן בגודל שנתן לו יתרון הסתתרות, ולעיתים כששכבתי לישון, הייתי שומעת אותו מצפצף בשעה שתיים עשרה- 20 צפצופים בדיוק. ונהנית לי מהמחשבה התמימה והמטופשת "הידד, עוד יום חלף לו."

עם הזמן, כששתיים עשרה בלילה הפך לשתיים עשרה בערב,
השעון הזה התחיל לשגע אותי. נדרכתי בכל פעם ששמעתי את הצפצופים, וישר התחלתי לחפש באטרף את מקומו העלום של האבוד בתקווה ש-"הנה, אני אמצא אותו, ואפסיק את מה שסוללה ישנה לא הצליחה לעצור."

אחרי ניסיונות חוזרים, נשנים ולא מוצלחים התחלתי להתייאש ממשחק המחבואים המרגיז. הוא רוצה? שיצפצף לו! אני מצפצפת עליו חזרה. אני איתו, לא מתעסקת. ובכלל, איזה מין משחק מחבואים זה אם ניתנות רק עשרים שניות לגילוי המחבוא?

וכיום, בכל פעם שאני נמצאת בחדר בשעה שתיים עשרה, אני זוכה לעשרים צפצופים, שזר לא יישמע אותם, עשרים תזכורות קטנות וזעירות. מזכרת מהילדות שלי.‬

נעליים

‫לכל אחד, או אם נדייק לכל אחת, יש בארון לפחות זוג נעליים אחד שיושב לו שם, ומעטות הפעמים שהן זוכות לראות אור יום. אצלי זה אלה הלבנות עם הנקודות האדומות. או להפך. כבר לא זוכרת.

מה שמיוחד בנעליים שכאלה, שכשכבר מחליטים לנעול אותם, זוכרים את אותו היום.

ישנתי שנת צהרים והתעוררתי מאוחר לשיעור, כך שהתלבשתי מהר מהר, והחלטתי לנעול את המנוקדות. ומפאת קוצר הזמן לא היה לי זמן להחליף אותן ולוותר על הופעה ליצנית למדיי.

הגעתי לשיעור כמעט באיחור ופגשתי אותך ליד פינת הקפה.
אמרת לי שהנעליים שלי נורא מצחיקות,
אמרתי לך שאת יכולה לדבר עם אמא שלי וכששאלת למה, אמרתי לך שגם היא אומרת לי את זה.

אז הצחקתי אותך אמרת?

פתאום כשאת לא כאן מרגיש לי מוזר ואפילו קצת מאושר שהנעליים שלי הצליחו להצחיק אותך, כשהיית בתקופה לא פשוטה בכלל.

ופתאום כבר לא מאושר לי בכלל, העיניים והלב מתמלאים בדמעות כי הנעליים שלי כבר לא יצחיקו אותך שוב.

הן יושבות דוממות. והנקודות נראות לי פתאום כמו חורים חסרים.

ומכל השיעורים והדברים החשובים שאמרת,
נתקעה לי במוח השיחה הכי מטופשת שהייתה בינינו.
ונשארתי עם הנקודות.
למחשבה.‬

בלאגן

לכתוב לכתוב לכתוב לא להניח את העט לא לפסק לעצור לא לרדת שורה לכתוב עד שייגמר עד שלא תוכל להפסיק עד שייגמרו הנושאים הדברים המילים השקרים ההצגה חייבת להימשך ולהימשך ונראה שלעולם זה יהיה כך מעולם זה היה כך הפיתרון לא נראה ואם סיכוי להבין מה שהלב לוחש בשפה משלו ולא מסכים לתרגם אותה למוח מין אגואיסט שכזה ולא איכפת לו כי הוא שלא כמו כולם פשוט עושה מה שהוא רוצה בלי משחקים ובלי הצגות אבל מה, גם אצלו ההצגה חייבת להימשך כי אם הכל יהיה ברור ככ אין למה לחיות ואין מה לנסות להבין אין חיבוטים ואין תהפוכות הרגשות כבר לא חשובות בלי השפה הזרה של הלב ואני סתם תיירת בעולם שלי מנסה להבין לקרוא ולהתמצא אבל אין מי שיסביר אין תושבי המקום וגם לא ילידים מגודלים מרגישה שאני עצמי עיירה שכל הזמן מתחדשת ומתפתחת וכל מי שיינסה להסביר לי את סודה ייכשל מנסה להבין בעצמי אבל נכשלת בפרדוקס המועד הזה
לכתוב לכתוב ולא לעצור לא לפסק לא לגמור למהר מהר מהר כי צריך כבר להחליט להחליט בשביל הלב שלא מסכים להגיד למה הוא מתכוון כשהוא מרגיש כך הגוף עייף השפתיים נעות אבל המילים כלל לא מחוברות ועכשיו גם העולם כבר לא איתי מנותקת ורחוקה מהכל מהודו ועד ישראל ואין מי שינחם חוץ מהיד המקלידה הפורקת את מה שבלב ואולי זה מה שהוא בסך הכל רוצה שייפרקו ממנו את כל מה שעליו את מה שפנים שמנסה לצאת ומחפש מי שישמע וישמור את הדברים
עוצרת.
חושבת.
וממשיכה, כדי שהמחשבות לא באמת תצלחנה להגיע אליי. הן רק גורמות לי לעצור ולהיסגר ולחשוב איך לנסח במקום פשוט להוציא ולשפוך לשפוך הכל הכלללל המחשבות עושות לי לפסק שורות לרצות לדבר בהיגיון וההיגיון הזה הוא הנורא מכל הוא מנסה לסדר הלכ בתבניות כותבת כותבת כמו אחוזת דיבוק, מפחדת לעצור כדי שלא ייעצר כל מה שיש לא רוצה לחשוב בכלל רוצה זה בלי להכיר בלי לדעת להתקיים בפשטות בלי להבין מורכבויות שלי ושל אחרים לשפוך את המחשבות שלא יבינו כי אין פיסוק ורווחים הגיוניים מחשבות שלא מסתדרות אחת עם השנייה וגם לא אחת אחרי השנייה ומי יאמין לילדה הזו המסודרת והנקייה שכל מה שיש לה בראש זה רק בלאגן. הוא חוגג, משתולל כמו שיכור מאושר . ועושה לו בראש שלי מה בראש...הנה הניקוד מביא את הקטע לקיצו, לסדר, לתבניות להגיון הארור.
לבעיות שמצריכות פתרונות לשאלות שלא יגיעו התשובות לכאבים וללא נעים.
ליל מנוחה לי.

האנגאובר

הולכת בזיג זג למרות שזה כבר היום שאחרי.
המחשבות מתנודדות לשני הכיוונים ולא מוצאות איזון שישקיט וייתן להמשיך להתקדם בצורה יציבה.
אתה כאן ואתה שם וזה לרגע אחד נראה כ"כ נכון ואפשרי ופשוט.
ומיד אחר כך זה נראה כמו הטעות הכי גדולה שאני יכולה לעשות.
רוצה לעוף איתך רחוק מכאן לעולם שבו הטעויות הן התשובה הנכונה לשאלות.
ליהנות מהרגע בלי לחשוב על המשך או תוצאה.
איפה שמעשה מחושב הוא הטעות היחידה.
מקום שבו הלב והבטן ידברו יחד. והראש ינוח לו קצת.

אני אוהבת, ואז שונאת, ומתנדנדת בסופה של מחשבות.
רוצה למצוא את האמת שלי. למצוא את השקט. להיות מאושרת.
איתך.
ואז שוב שונאת.
את עצמי.
ואותך.
ולא יודעת את מי יותר.
ואתה יהיר, ומהיר ובחור ואדיש ואתה בכלל לא מבין, ולא איכפת לך באמת.
והכל זה צורך של הרגע. ואתה לא רוצה יותר.
אבל גם אני.
ואני כבר מבולבלת ולא מצליחה לנתק .
וממשיכה ושואלת ולא יודעת מה להרגיש ומה לרצות.
ואין כבר דבר נכון. אין אמת ואין ישר.
רק זיג זג.
שיכורה מכאב ראש.