הייתה לו שריטה, עם בחורה ישָנה.
אחת מפעם, מהדירה הקודמת בה היה גר.
ולא משנה מה עשיתי, מה לבשתי ואיך התנהגתי, כמה התייחסתי או התעלמתי,
זה הרגיש כאילו יש בנינו קיר.
קיר גבוה. בעצם ממוצע, קצת יותר גבוה ממני, בגובה שלה.
ועליו, על הקיר, היה תלוי פוסטר שלה. וגם כשהוא הסתכל לכיוון שלי, הוא ראה אותה מולו.
בגלל הקיר.
וכשחייך אליי סופסוף, זה היה בגלל שראה דמותה מול עיניו.
ותמיד קינאתי בה, באותה אחת, שהיה מזכיר אותה מפעם לפעם, וכבר ידעתי לזהות את הניצוץ בעיניו כשהיה מדבר עליה. זיהיתי את הניצוץ גם כשרק חשב עליה, וגם כשחלפה בראשו מבלי שהשגיח בה.
ורציתי בו.
וקינאתי בה.
מעולם לא ראיתי אותה, אך יכולתי לדעת בדיוק מי היא ואיך היא מתלבשת, איך השיער שלה גולש על הכתפיים ובאיזה בושם היא משתמשת.
התקנאתי בה על שהוא כל כך רוצה אותה. חשבתי לעצמי שהיא בטח שמחה ומוחנפת מכל העניין, למרות שהוא כבר עבר דירה ויותר לא רואה אותה, הוא עדיין שלה.
ויום אחד, הגיע אליי זר, ששמע עליי. וטען שחייב לראותי.
כשתהיתי מיהו ומניין הוא מכיר אותי, ומדוע הוא צריך לראותי, הוא אמר שאני מהלכת כאגדה בקרבם משום שחברו מאוהב בי כבר שנים. ושמר לי אמונים.
ופתאום הכתה בי ההכרה. שזה לא משמח ולא ממלא חנופה.
ויותר לא התקנאתי בשום בחורה ישנה.
