אז חשבת שאם תקני מחשב תהיי מאושרת, יהיה לך סדר בחיים. והכל יהיה מרוכז ומתוייק ומסודר, כן, מסודר. אבל הוא השתלט עלייך. כמו רודן שמצווה ואין מה לעשות נגדו.
ואת מוצאת את עצמך על ספסל עם דף ועט, זרת כואבת, קוטג' וקרקרים- ארוחת ערב מאולתרת.
מוצאת את השקט בתוך הרעש ההמוני של הרחוב, כי מה הרעש הזה לעומת זה שעושות המחשבות בראש?
פעם היית מסתכלת על אנשים כמוך, וחושבת שהם מוזרים, דיכאוניים. ועכשיו מסתכלים עלייך ככה. חושבים שאת המשונה. כי מי כותב היום בעט ונייר? אנחנו בעידן של מיחזור, עברנו למוצרים אחרים, כאלה שלא מכלים את הטבע. רק אותנו. עברנו להקליד, התמכרנו למנגינת ההקלדה כמו היתה נגינת פסנתר משובחת. שכחנו להעריך אומנות אמיתית, שכחנו עמל כפיים ומאמץ מהם. אני מודה.
ועדיין, גם כשהכול נגיש- קשה להגיע, ואולי דווקא בגלל זה קשה להגיע. לעצמך.
והעיר הזו, שהתמכרתי אליה. הקסם שבה והאווירה. משהו שאי אפשר לתאר. רק להרגיש. המבט המשותף, המוחלף בין האנשים פה, אותו מבט שיכול להתפרש לא נכון אצל מי שלא מכאן. להרגיש הכי בבית גם כשאתה רחוק מכולם. להיות כאן כי זה מרגיש הדבר הכי נכון.
אז איך נפרדים ממך? איך אומרים שלום לכל האנשים, הדברים המחוות והתופעות שיוצרים יחד את הדבר הזה- תל אביב.
שלום למאבטח בבנק שאמר לי שלום בכל בוקר
לפיליפינית של השכנים,
למוכר במכולת השכונתית, היקרה.
לנקודה הקבועה במדרכה בה היה חולף לידי האיש עם הזקן.
לשומר בבית הספר
לאישה המבוגרת עם השיער האדום והכלב שאהבה לספר לי סיפורים באמצע הרחוב.
למחלקת הדואר.
לדוכן השייקים השכונתי.
לחנויות שנמצאות מטר מהבית ומעולם לא נכנסתי אליהן.
לנשים עם האלומיניום בשיער והסיגר הפה שהחליפו מבטים כשעברתי עם תינוק ג'ינג'י.
לאיש הלבקן שאני מזהה אותו רק בגלל זה.
לזה עם ההסקי סיבירי שאני מסתכלת עליו רק בגלל זה.
לזו היפה עם הבוטוקס.
לזו היפה בלי הבוטוקס.
לחנות נעליים של ליטל.
לאוטו של ליאור.
לחבר'ה בפלאפל שזורקים את השניצל לאש כשאני נכנסת.
לפיצה שדרוש לה שליח.
לשדרות יהודית 35.
לאבן גבירול 1 עד אינסוף.
לכיכר.
ולכיכר השניה גם.
לחלק הזה בנמל שצריך לרדת מהאופניים כי עמוס שם.
למצילים שהוכיחו שגם הומור גרוע יכול להצחיק.
לרצועת חוף של אלה שבאים לבד, ומרגישים יחד.
לכל האנשים המוזרים שעזרו לי להבין שמוזר זה הכי נורמלי.
שלום לכם, לכולכם. אנחנו ניפגש. אולי עוד קיץ. אולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה