בחדר קטן, מרכזת ים וגלים של מחשבות, שנעות בין גאות לשפל, וקצף של רגשות, אדווה רוחשת.ים אינסופי שהוא שילוב של יופי לא נתפס וסערה שמאיימת לפרוץ.
ורואים מהחדר את הים גם, והוא כל כך קרוב ויפה, חסר גבולות. מקניט קצת.
כיוונים, התלבטויות, תסכולים, הנאות. לא נודע. מתי בעצם כבר אדע?
לכתוב זה מותרות בעולם של הקלדה. כל משפט שנכתב בלי דיו- כבר אין בו גם דם.
מעדכנים כל הזמן. צוחקים. מגיבים. מתרגשים. מופתעים, והכל לבד. לבד ביחד עם כולם. כי אנחנו חבורה של אנשים בודדים שמרגישים מקושרים עם איזה ספר פנים. יש לנו צורך. אבל אנחנו כבר לא יודעים להסביר מהו.
לחץ בחזה. נשימות. בחילות.
אני רוצה להתרחק. לשמוע שפה זרה. לצעוק ברחובות את המילים בלי שאף אדם יספר לי אם הוא אהב אותן, ואף אחד לא יגיב. אני רוצה לשקוע בקירות, להעלם, להביט על הכל בצורה אובייקטיבית. לא להיות כל הזמן כל כך פוליטיקלי קורקט. כל כך מסכימה ומבינה. אני רוצה לצרוח. לעוף. להנות.
להיות מי שאני. לגלות מי אני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה