כשהייתי קטנה, קנו לי שעון, כזה עם מחוגים, שלמדתי לקרוא, או לספור.
אח"כ קצת גדלתי ועברתי לדיגיטלי. היו בו גם יומן, סטופר, תזכורות ותאריכי ימי הולדת.
הוא היה כל כך נחשב ואופנתי, שסבלתי והתרגלתי בשקט לגודל והגסות שלו על ידי הקטנה.
עם הזמן, נקרעו לו הרצועות, והתגלתה הזדמנות להיפטר מהפריט האופנתי-לשעבר, ולשחרר את יד ימין מהתפקיד המועיל היחידי שיש לה אצלי.
כרות הזרועות הסתובב בחדרי המבולגן, ניחן בגודל שנתן לו יתרון הסתתרות, ולעיתים כששכבתי לישון, הייתי שומעת אותו מצפצף בשעה שתיים עשרה- 20 צפצופים בדיוק. ונהנית לי מהמחשבה התמימה והמטופשת "הידד, עוד יום חלף לו."
עם הזמן, כששתיים עשרה בלילה הפך לשתיים עשרה בערב,
השעון הזה התחיל לשגע אותי. נדרכתי בכל פעם ששמעתי את הצפצופים, וישר התחלתי לחפש באטרף את מקומו העלום של האבוד בתקווה ש-"הנה, אני אמצא אותו, ואפסיק את מה שסוללה ישנה לא הצליחה לעצור."
אחרי ניסיונות חוזרים, נשנים ולא מוצלחים התחלתי להתייאש ממשחק המחבואים המרגיז. הוא רוצה? שיצפצף לו! אני מצפצפת עליו חזרה. אני איתו, לא מתעסקת. ובכלל, איזה מין משחק מחבואים זה אם ניתנות רק עשרים שניות לגילוי המחבוא?
וכיום, בכל פעם שאני נמצאת בחדר בשעה שתיים עשרה, אני זוכה לעשרים צפצופים, שזר לא יישמע אותם, עשרים תזכורות קטנות וזעירות. מזכרת מהילדות שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה