לכל אחד, או אם נדייק לכל אחת, יש בארון לפחות זוג נעליים אחד שיושב לו שם, ומעטות הפעמים שהן זוכות לראות אור יום. אצלי זה אלה הלבנות עם הנקודות האדומות. או להפך. כבר לא זוכרת.
מה שמיוחד בנעליים שכאלה, שכשכבר מחליטים לנעול אותם, זוכרים את אותו היום.
ישנתי שנת צהרים והתעוררתי מאוחר לשיעור, כך שהתלבשתי מהר מהר, והחלטתי לנעול את המנוקדות. ומפאת קוצר הזמן לא היה לי זמן להחליף אותן ולוותר על הופעה ליצנית למדיי.
הגעתי לשיעור כמעט באיחור ופגשתי אותך ליד פינת הקפה.
אמרת לי שהנעליים שלי נורא מצחיקות,
אמרתי לך שאת יכולה לדבר עם אמא שלי וכששאלת למה, אמרתי לך שגם היא אומרת לי את זה.
אז הצחקתי אותך אמרת?
פתאום כשאת לא כאן מרגיש לי מוזר ואפילו קצת מאושר שהנעליים שלי הצליחו להצחיק אותך, כשהיית בתקופה לא פשוטה בכלל.
ופתאום כבר לא מאושר לי בכלל, העיניים והלב מתמלאים בדמעות כי הנעליים שלי כבר לא יצחיקו אותך שוב.
הן יושבות דוממות. והנקודות נראות לי פתאום כמו חורים חסרים.
ומכל השיעורים והדברים החשובים שאמרת,
נתקעה לי במוח השיחה הכי מטופשת שהייתה בינינו.
ונשארתי עם הנקודות.
למחשבה.
באמת לכולן(כמעט) יש איזה זוג נעליים לשימוש מיוחד,וכואבת לנו הבטן לא רק פעם בחודש אלא גם סתם כך והמחשבות רצות והרבה ומעלות זכרונות וריחות ורגעים שנשארים לנצח, וזה פשוט נהדר שיש אנשים מוכשרים כמוך שמביעים במילים את מה שאחרים חולמים מריחים וחושבים....
השבמחקתודה :)
השבמחק