"השתנו התוכניות".
היא משעינה ראש על חלון האוטובוס. הזגוגית מלאה טיפות והוא קר, מקרר את הלחי האדומה שלה. נושפת ענן אדים שמטשטש עוד יותר את העיר הגשומה, ומציירת קווים בקצות אצבעה. ושוב, נושפת ומוחקת. האוטובוס מקרטע כמו הצטנן מרוב קור ואולי מעומס. אנשים עטופים מעילים, מכווצי מטריות וחוטם, מתקבצים במעבר, נדחקים, אבל אף אחד לא מתקדם מעבר לאקורדיון ומתפשר על כיסא נגד כיוון הנסיעה. דווקא נחמד, חושבת לעצמה, אפשר ליישר את הרגליים ולהתרווח
"השתנו התוכניות".
צמד המילים עדיין מהדהד בראשה,למרות שמעולם לא שמעה אותן יוצאות מפיו. רק קראה. אולי הוא התחרט? אולי שמע עליה משהו ממכרים והוא לא מעוניין? אולי לא הייתה צריכה להיענות להצעה בכלל, כי אם נודה על האמת, זה הגיע משומקום ולשם זה גם בטח ילך.
אופנוע חותך נתיב ונראה שכל יושבי האוטובוס נמלכו בדעתם לקוד יחד.
לימונים שהתפזרו מתוך שקית, ועגלה מקופלת אחת הידרדרו במעבר, ונעצרו בדוחק האנשים. האוויר מהביל, והמחשבה שכבר היה בריאות של אחרים ומוחזר על ידה גורמת לה לבחילה וכאב ראש.
הנהג צועק בעייפות חורפית להיכנס עד הסוף, והם נדחסים. ונעצרים. מטפטפים ובוהים, משווים את הנזק שגרם הגשם לזה של שכנם לנסיעה.
"השתנו התוכניות".
למה בכלל הסכמתי? הרי מעולם לא ראיתי אותו אפילו. ואולי הוא מגודל ומסריח. אפילו לא בררתי מה הגובה שלו. הלחי שלה נדבקת לחלון והיא משחררת אותה. האיש שלידה נרדם. היא מקנאה, להירדם באוטובוס זו פריבילגיה שלא זכתה בה. מביטה החוצה וצופה בסתורת שיער הנאבקת במטריה סוררת, היא חושקת שפתיה ברחמים ופונה לבחון את האנשים באוטובוס.
ילדות מצחקקות, אדם מבוגר במעיל משובץ ועיתון רטוב. אתיופית יפיפייה מקלפת בננה למי שנראה כמו בנה הקטן. העיניים שלהם נפגשות. מחייכות.
עוד חריקה, קללה חלושה הסתננה מאי שם. נוסעים עולים ויורדים והאוטובוס מתרוקן מנוסעים עומדים ומאויר דחוס.
אדם בעל חזות מזרחית עולה עם שקית ניילון שחורה ומעיל דובון וזוכה לליווי צמוד ממבטיהם של כולם.הוא יורד אחרי מספר תחנות ונוסעי האוטובוס חוזרים לנשום לרווחה את האוויר המזוהם. משעינה ראשה על החלון שוב, ומשקיפה על העולים החדשים לאוטובוס, במבט מתפז"ם של עולי תחנה ראשונה שכבר זכו לראות כמה דורות על הקו הזה הבוקר.
"השתנו התוכניות".
יודע מה. לא צריך, אני בכלל לא רוצה, וגם לי יש תוכניות אחרות להיום. ולמחר. ולבכלל. ואם היית שואל, הייתי אומרת לך שהתוכניות שלי הן לא לסמוך לעולם על הצעה לפגוש בחור שמעולם לא ראיתי. כי לך תדע אם הוא ידע איך מתייחסים לבחורה.
המחשבות שרצות בראש, נתקלות פתאום בבחור נאה וגבוה במעיל אירופאי שיער קצר ועיניים מבריקות, חוצה את האקורדיון, ומתקדם תוך נגיעות קלות ומייצבות בעמודים כמו קוף המדלג מעץ לעץ. הוא מתקרב. היא מקפלת את רגליה שהספיקו להתמתח ולהתרווח והוא מקבל את המחווה ומתיישב מולה בחיוך קל, מסגיר גומה. היא מפנה מבטה אל החלון ובוהה בבבואתו המשתקפת. הוא מאזין למוזיקה. מוציא לרגע אוזניה אחת ושואל אותה אם יש לה מושג איפה התחנה של בניין כלל. מסבירה לו שזה שתי תחנות אחרי שהיא יורדת. הוא מודה לה.
עוד בלימה חדה והיא מקשיחה שריר כדי לא לאבד שיווי משקל.
תוהה לעצמה האם להעז ולהמשיך את השיחה או שלא כדאי.ההתלבטות נקטעת כשהיא קולטת שעליה לקום לקראת ירידה.
העמוד חלק ורטוב רמז למתחולל בחוץ והיא נאחזת בו בעל כורחה, ממשיכה להסתכל על הבחור ואז מתעשתת ונזכרת שלא ענתה בנימוס להודעה ששלח לה משנה התוכניות.
כועסת על עצמה קצת, בכל זאת, לא מתאים לה להיכנס לריב שכזה,
ועוד עם אדם שהיא לא מכירה. כותבת לו חזרה וממשיכה לבהות בבחור,
שהוציא לפתע את הפלאפון מכיסו למשמע הצפצוף.
צלצול פעמון אוטובוס.
היא יורדת.
מופתעת.
מחייכת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה